<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב יהודה סתם שבכל התלמוד</h1>
<h2>דף יז:</h2>
רב יהודה סתם שבכל התלמוד הוא רב יהודה בר יחזקאל והוא דגרסינן בשלהי פ"א דסנהדרין סבי דפומבדיתא רב יהודה ורב עינא. וגרסינן נמי בערבי פסחים [ק"ד ע"א] אשכחתינהו לסבי דפומבדיתא דיתבי ואמרי בין לצלותא בין לקידושא מקדש השבת וכו'. וגרסינן בעירובין פרק חלון [ע"ט ע"ב] אמר רב יהודה חבית של שיתופי מבואות צריך להגביה מן הקרקע טפח אמר רבא הני תרתי מילי סבי דפומבדיתא אמרינהו חדא הא, אידך המקדש טעם מלא לוגמיו יצא. וקסבר רבא דרב עינא נמי אמרה להא דחבית. ובמקדש קסבר דרב יהודה ורב עינא אמרי לה. משום דבפרק ערבי פסחים [ק"ז ע"א] גרסינן ת"ר טעימת יין כל שהו ורבי יוסי בר יהודה (אמר) [אומר] מלא לוגמיו ואמר רב הונא וכן תני גידול דמן נרש המקדש טעם מלא לוגמיו יצא. ואתי רבא למימר דסבי דפומבדיתא אמרי לה. ונפקא מינה דכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. ובסדר גידל כתבתי פירוש מלא לוגמיו. אמר רב חביבא הא נמי סבי דפומבדיתא אמרוה, אמר רב יהודה אמר שמואל בפרק מפנין [שבת קכ"ט ע"א]. עושין מדורה לחיה בשבת וכו'. וקסבר רב חביבא דרב עינא נמי אמרה. ואמר אמימר הא נמי סבי דפומבדיתא אמרוה. איזוהי אשירה רב אמר כל שהכומרים [שומרין] ואין טועמין מפירותיה. ושמואל אמר כגון דאמרי הני תמרי ליהוי לבי ניצרפי. ואמר אמימר אמרו לי סבי דפומבדיתא הלכה כשמואל. דאע"ג דקיימא לן הילכתא כותיה דרב באיסורי בהא הילכתא כשמואל. ועיקרה בפרק כל הצלמים [ע"ז מ"ח ע"א]. ודוקא היכא דגרסינן סבי דפומבדיתא. אבל היכא דגרס פומבדיתאי אמרי, כההיא דתחילת פרק אע"פ [כתובות נ"ה ע"א] דנראה דכל היכא דאמרינן פומבדיתאי אמרי היינו רבה ורב יוסף. דהכי גרסינן התם בשלהי פ"א דסנהדרין [י"ז ע"ב] אמוראי דפומבדיתא רבה ורב יוסף וכו'. ודוקא היכא דגרסינן אמרי אמוראי דפומבדיתא (דהא) [דהכי] אשכחן.
ורב [יהודה] הוא שהיה שמואל רבו מעיד עליו וקרי עליה לית דין ילוד אשה כדאיתא בפרק כל היד הלכה ראשונה [נדה י"ג ע"א]. והוא שלא היה נושא פנים לשום אדם בחנופה כדאיתא באלו מגלחין [מו"ק י"ז ע"א] ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שמועניה ושמתיה רב יהודה אע"ג דצריכו ליה רבנן וא"ל רב יהודה דחדי משום דכי אתי לעלמא דאתי אפילו לגברא רבא כוותיה לא נסיב אפיה. וכמה מעלות היו בו כדאיתא פ"ג דברכות [כ' ע"א] דרב יהודה כי שליף חד מסאנא קאתי מיטרא. וכדגרסינן נמי בפירקא דחסידי [תענית כ"ד ע"א] דאמר ליה [אליהו] זכור לטוב דאי שליף למסאני אחרינא קא מחריב עלמא. אינש צניע נמי [הוה] כדאיתא בפרק התכלת ורב יהודה אינש צניע הוה ולא שרי לגלימא כל יממא.
<h2>דף סג.</h2>
ולאו שבכללות דלא תאכלו על הדם דאינו לוקה. משום דלא דמי כלל ללאו דחסימה. דכיון דלא פירש מה הוא, אע"פ שמקרא אחד יוצא לכמה טעמים [סנהדרין ל"ד ע"א], כיון דלא פירש לא דם במזרח ולא בן סורר ומורה ולא כל אותם, אין כאן התראה. דאף התראת ספק אין כאן. דאילו התראה דנותר האיסור הוא בעין, וכשממתין בה הרי יכול לבוא לידי לא תותירו בעליית (השאר) [השחר]. אבל לא תאכלו על הדם אם בן סורר ומורה הוא כיצד יזהירנו והתורה כסתה עליו. וכן כל אחד ואחד. הילכך לדברי הכל אין כאן מלקות, דלאו דחסימה מפורש אבל כל אלו סתומין. וכן מגפף ומנשק מרחיץ סך ומלביש אין אחד מהן מפורש. הילכך הכלל של לא תעבדם כיון שכל אלו אין עבודתן בכך אין כאן התראה. והתראה אין כאן מלקות אין כאן. הילכך כל כי האי גונא פטור מכלום.
אבל כל חלב שור וכשב הרי פירש לך בכלל האיסור. וכיון שלא פירש לך בכל אחד מהן חלב. כגון חלב שור וחלב כשב. הוי לאו שבכללות לענין זה. דכיון דלא דמי ללאו דחסימה ליחד כל אחד בפני עצמו אינו לוקה אלא אחת על כולן. וכן נמי אם אכל [חלב] של כשב או של עז בפני עצמו לוקה. דהא חלב קאי נמי עלייהו. מיהו הכלל גורם כשאכל שלשתן באכילה אחת דלוקה אחת ולא יותר, והפרט דחלב מהני דאם אכל כל אחד בפני עצמו [דלוקה] דדמי ללאו דחסימה. ולרבי ישמעאל דמייתר ליה ועז [כריתות ד' ע"א] הרי מהני הייתור לעשותו לאו גמור לכל אחד ואחד שאם אכל אכילה אחת כשלש זיתים משלש אלה חייב על כל אחת ואחת. וכן לענין קלי וכרמל.
כללו של דבר, כל איסור המפורש, וכלל בו דברים הרבה, אם אין מיותר אהני פרטא למיהוי כלאו דחסימה לחייבו על [כל] אחד ואחד בפני עצמו, ואהני כללא שאם עשאן כולן בבת אחת אינו חייב אלא אחת. ואם יש כלל אחר אחריו, כגון בנא ומבושל לאביי, אם לא היה הכלל דכי אם צלי אש, כיון דאינו אלא גוף אחד, [היה] חייב על כל אחד. דאין זה כלל אלא פרט גמור. שהרי כבר כתיב ואכלו הבשר בלילה הזה צלי. והיינו לאפוקי כל מילי דאינן צלי, כגון אם בשלו בחמי טבריא. ואכתי הוי לאו הבא מכלל עשה. ואי כתב אל תאכלו כי אם צלי אש לעשה לא איצטריך. כי איצטריך ללאו. דאם אכל נא ומבושל אינו לוקה אלא אחת. ואי כתב אל תאכלו ממנו נא ובשל, אין זה כלל, שהרי קדמו ואכלו צלי אש, וחייב על נא בפני עצמו ועל צלי בפני עצמו. כי אם צלי אש לא צריך, אלא לרבא לטפויי לאוי [יתירי]. ולאביי לחד לישנא לשוויי ניתק לעשה על ידי כלל. ולרב הונא בשעה שישנו בקום אכול. ואביי נמי להאי לישנא דאמר חדא מיהא לקי, משום דלא הוי ממש ניתק לעשה. דאיכא למדרש נמי האי.
והאי דלקי על אלמנה וגרושה וחללה זונה בזמן שהן כסדר זה חייב על כל שם ושם כדמפרש התם פרק עשרה יוחסין [קדושין ע"ז ע"א] הטעם משום איסור מוסיף דזונה וחללה לא יקחו ולא יקחו גרושה, מפורשים גבי כהן הדיוט, ונשנו בכהן גדול. מוסיף עליהן כהן גדול שנאסר באלמנה. ואלמנה לכהן גדול מייחד לאויה כלאו דחסימה. וגרושה וחללה זונה לא הוצרך דמי גרע מהדיוט. כדדייקינן נמי התם דלא יאמר גרושה לכהן גדול דהא אם להדיוט אסורה לכהן גדול לא כל שכן, אלא לומר כשם שחלוקה הגרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט כך חלוקה אלמנה מגרושה וחללה לכהן גדול. אלמא קרא יתירא הוא אצל [כהן] גדול. וגבי הדיוט הקדים זונה וחללה לגרושה, וגבי כהן גדול הקדים גרושה לחללה זונה, ללמוד חילוק אלמנה מגרושה חללה זונה. ולחייב על כל אחת ואחת בפני עצמה משום איסור מוסיף. ואין צריך להקשות. כי ראיתי אני הסודר שגמ[ג]מו בלאו זה, ואין צריך.
והא דאמרינן לא יאכל כי קדש הם לכל שפסולו בקודש ליתן לא תעשה על אכילתו וקא מסיק התם [פסחים כ"ד ע"א] דהוי לאו שבכללות. לענין זה הוי לאו שבכללות, דאם אכל נותר עם שאר פסולין בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת, ואם אכלו בעיניה בלא שאר פסולים נמי לקי. כמו חלב שור וכשב ועז לרבנן דאינו חייב אלא אחת על כולן ומיהו אם אכל נמי חד מינייהו הכי נמי דלקי. דהכי משמע באלו הן הלוקין [מכות י"ח ע"א] דאמר רבא זר שאכל מעולה לפני זריקה לרבי שמעון חוץ לחומה לוקה חמש. ופרכינן ולילקי נמי משום דרבי אליעזר דאמר כל שפסולו בקודש וכו', ואמאי לקי והא הוי לאו שבכללות. אלא ש"מ דאם אכל מהני פסולין דבכלל לא יאכל עם אותן לאוין שדרש רבי שמעון על פסוק יוצא קודם זריקה שפסול אחד הן דאיתרבו מלא תוכל לאכול בשעריך לוקה נמי על פסולין דאיתרבו מלא יאכל כי קודש הן. והא דאותיב רב פפא [פסחים כ"ד ע"א] אימא ליחודי לאו קא אתי, היינו אחטאת שנכנס דמה לפנים. דאם אכל שאר פסולי קודש כגון פסול יוצא או נותר חייב מלקות על שאכל מחטאת שנכנס דמה לפנים ולאו אחד משום אותו כלל. הואיל ומפורש קצת דומיא דחלב.
ונראה דאם אכל דם חיה ודם בהמה ודם עוף דאינו לוקה אלא אחת. דאע"ג דכתיבי [כריתות ד' ע"ב] חמשה לאוין בדם, היינו כדרבא, חד לקדשים וחד לחולין וחד לדם התמצית וחד לדם האיברים וחד לדם כיסוי. הילכך אכל אחד מהני הוא דלקי. אבל אדם דעוף ודם בהמה היינו לאו שבכללות דכתיב [ויקרא ז'] וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה. דהאי דפרט עוף ובהמה, [אתי] למילף אאיזה דם מחייב. ותרוייהו צריכי למיכתב כדאיתא בפרק דם שחיטה הלכה ראשונה [כריתות כ"א ע"א]. ורבא דפליג אדרבי יהודה דדריש כל חלב וכל דם להקיש דם לחלב מה חלב לוקה שלש אם הוא חלב קודש, ואם חולין לוקה שתים, אף דם כן. ולאו משום דכתיב לעוף ולבהמה משום פרטא אלא משום דכתיבי תרי קראי בדם כמו בחלב. וכדמפרש התם דרבנן אמרי דאינה אלא אזהרה אחת אדם מפרש טעמייהו.
והאי דגרסינן [חולין פ' ע"ב] מנין לכל הפסולין שבשור ושה שהן בלא ירצה ולילקי אמחוסר זמן, אין זה לאו שבכללות. דהא אסקינן בתמורה פרק ראשון [ו' ע"ב] דהמקדיש או מקריב או שוחט פסולין דמחייב חמשה לאוין. ומחוסר זמן הוא בכלל פסולין. וכל הפסולין מפורשין. מחוסר זמן ובעלי מומין מפורשים כמו עופות טמאים ובהמה טמאה וכן שרצים. וכוללם בלאו. ואין הלאו מפורש לכל אחד. הילכך כיון שהאיסור או הפיסול מפורש כשבא הלאו. אבל שֵם ושֵם שהוא גוף לעצמו חל האיסור. דהא כתיב כל אשר בו מום לא תקריב חמש פעמים. וכן נמי גבי עופות ובהמה כתיב לא תשקצו את נפשותיכם. ובבהמה ובעוף, וכן גבי שרצים [ויקרא י"א] לא תשקצו [את] נפשותיכם בכל השרץ, כי הדר כתיב [שם] לא יאכל שקץ הם גבי עופות, וגבי בהמה [שם] מבשרם לא תאכלו הרי לאוי יתירי. מיהו מנשר פרס ועזניה בהתראה אחת אין לומר שילקה על כל שם ושם. וכן גמל וארנבת ושפן או חולד ועכבר וצב דכולהו שם אחד דטמא נינהו. דהא תנן במסכת מעילה פרק קדשי המזבח [ט"ו ע"ב] כל הנבלות מצטרפין וכל השרצים מצטרפין. וכל שהוא מצטרף לכזית הרי הוא כגוף אחד, ובגוף אחד כמה זיתים בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת.
ותימה על הא דרבי יצחק [כריתות ה' ע"א] האוכל לחם וקלי וכרמל לוקה שלש. ומסקינן משום דמייתרי קראי. משום דכתיב קרא לחם וכרמל ולא בעי (כרמל) [קלי]. משום דילפינן לקלי מהני תרתי, כדמסיק התם. ואי נמי אשכחן מלקות במילתא דלא מיפרשא בהדיא, מנלן דלקי אקלי אי לא כתביה. ואיכא למימר דאראשית קצירכם קא סמיך דכולהו במשמע.
גרסינן בתוספתא דמכות [פ"ג ה"א] האוכל מן הפסח כזית חי כזית נא כזית שלוק כזית מבושל חייב. ולא קתני חייב על כל אכילה ואכילה. ונראה דאו או קתני, כזית חי או נא או שלוק או מבושל.
ולפי שכולל כל נבלה בכלל, ואבר מן החי בכלל, וטרפה בכלל, וכן כל השרצים ושרץ המים ושקץ עופות, ושנה עליהן, הילכך אם אכל כמה מיני נבלה אינו חייב אלא אחת, וכן אכילת שרצים, וכן שרץ המים, דאהני כלל. ואהני יתורא, שאם אכל מאחת כגון או נבלת בהמה או נבלת חיה שלוקה על אותה [אכילה]. דלא דמי ללחם וקלי וכרמל דלוקה על כל אחת ואחת. וכן מעשר דגן ותירוש ויצהר. דכיון דפרט בהן לחייב על כל אחד ואחד כדמוכח התם. הלכך הוי ליה לאו שבכללות, דכיון דאפשר למנות כל מין ומין הוי ליה כלל ופרט. והזהיר על הטמאים ומנה הטהורים.
